רוח חרישית קידמה את פנינו בשעת בוקר מוקדמת, עת עצרנו את הג'יפון על דרך העפר. השקט סביב
היה מהמם. במיוחד שהיינו מודעים היטב לעובדה שאנחנו במרחק 04 דקות נסיעה רגועה מגוש דן.
היה זה אחד מהימים האביביים של החורף הישראלי- עננים ציוריים קישטו את השמיים והשמש
התחילה להתרומם מקו האופק המזרחי.
זה היה חורף טוב- לעצים, לפרחים, לחרקים, לבקר הרועה בשטח לבני-אדם ובמיוחד לאילו שיצאו
מוקדם מהמיטה. הגשמים ירדו בכמויות ובמרווחים כמו לפי הזמנה- של הצמחים ובעלי-החיים כמובן-
יומיים גשם, שבעה-עשרה ימי שמש.
במרחק דקות אחדות מכביש 6 אנחנו בארץ אחרת. היישוב חריש ועבודות תשתית אדירות בהיקפן-
שנעצרו כמו באחת- הם סימנים היחידים כאן לבולמוס הפיתוח הישראלי, שלא פסח גם על חבל ארץ זה.
הגיע )הבולמוס( ונעצר.
לא כאן המקום לנסות להבין מה השתבש בכוונות הטובות שהיו למדינה ולגופיה המתכננים והמבצעים,
בדרך להקמת גוש יישובי כפרי-קהילתי בדרום ומזרח ואדי ערה. עובדה שהתנופה נעצרה באחת.
כבישים דו-מסלוליים, פריצת דרכים שלא הפכו לכבישים, מערכות תשתית )אספקת מים, מערכות ניקוז,
תאורה(. האופטימיים יגידו ש"השכל" נכנס למקבלי ההחלטות וסוכם להשאיר את הגבעות הירוקות האלו
ללא פגיעה נוספת- לטובת הדור הזה ואלו שיבואו בעקבותיו.
הפסימיים יגידו שפשוט התחלפו כמה מנהלים ולחדשים היו עדיפויות אחרות.
העובדות בולטות לעין- גבעות וואדיות ירוקים, חורשות אורנים, ברושים ואפילו מקבץ יפהפה של עצי
קליטריס מיובל. חורש ארץ-ישראלי, גריגה ובתה, על צמחיהם האופייניים. כמה דרכי עפר, שבילי
אופניים שסומנו בסרטים צבעוניים וגדרות סמליות לבקר הרועה בשטח.
סימני נבירה רבים של חזירי בר וגם של דרבנים. הצבאים מרגישים כאן בבית וגדרות הבקר מהוות להם
מסלולי אימונים בדילוג מעל מכשולים.
אין בישראל שטחי Wilderness מוכרזים, כמו בארצות-הברית, ניו זילנד ועוד ארצות. שטחים שהפעילות
האנושית בהם הייתה מועטה וכמעט בלתי-מורגשת, וכך שומרים אותם. בארץ ישראל, ההיסטוריה )וגם
הפרה-היסטוריה( שינתה את נופיה לבלי הכר- כמעט בכל מקום. שמורות טבע מכסות שטח קטן יחסית
ורק במקומות שהנכסים הטבעיים זעקו לשימור והגנה. כל שטח אחר הוא פוטנציאל ל"פיתוח".
בשפת דיבור )שהיא גם שפת המחשבה!( למושג "פיתוח" יש תמיד קונוטציה חיובית- בוודאי בעיניו
ובראשו של "המפַתֵח". " אנחנו מפתחים את הנגב", "הגליל מחכה לתנופת פיתוח", "בהרי יהודה יש
שטחים גדולים בלתי-מפותחים" וכך הלאה. "שימור" הולך- מבחינת "המפתחים" עם "שמרנות"
ו"שמרנות" מביאה "קיפאון" ו"קיפאון" אינו טוב, כי הוא היפוכה של "התנופה".
וככה, יום אחד, אחרי כ- 04-01 שנות "נמנום" מישהו נזכר בגוש חריש, וחבל.
כי מהרגע שנזרק לחלל האנושי רעיון כלשהו כבר לא ניתן להחזיר אותו לקופסה. יש לרעיון כוחות חיים
משלו, יכולות על-טבעיות לדלג על מכשולי טבע, סיכונים סביבתיים, מגבלות הנדסיות, מעצורים
מנהליים, התנגשות עם תוכניות ומהלכים קודמים, העדר תקציבים- לא חשוב מה- הרעיון יכול לדלג, ועוד
איך!
בעיקר אם אפשר להכליל אותו באותו מושג חיובי ורחב של "פיתוח". וכבר אמרנו שהפיתוח הוא
התגלמותו החיובית של היפוכו "השלילי"- "השימור"…
גם אנחנו נדלג עכשיו- נדלג על שאלות כגון: אילו מטרות עמדו לעיני )ועפרונותיהם( של מקבלי
ההחלטות בנושא, אילו חלופות נבחנו יחד עם חלופת "העיר חריש", איזה מאזן נזקים ותועלות הוכן
והוצג, מהם היעדים הדמוגרפים ועוד שאלות כמיטב ההתקדמות במחקר תחום גיאוגרפיה ישובית-
עירונית, משאבי סביבה וטבע וכיוצא באלה.
כשלושת אלפי דונם חורש ובתה, חורשות אורנים וברושים ומטעי זיתים עומדים להתכסות ב"שלמת
בטון ומלט"- כדבר השיר "המכונן" ההוא…
מהיופי, השקט, מהיפוכו של "מעשה ידי-אדם", מכברת ארץ בלתי-כתושה ומו פ רת- מכל אלה- ייו ו תרו
הזיכרונות, הסיפורים והצילומים.
אז, בבקשה, הצטרפו אלינו ב"טיול צילומי" בגבעות חריש.
ואם נקווית בזווית עיניכם דמעה, אם עולה הדופק למראה התמונות, אם קרוב "הפיוז" לקפוץ בראשכם,
ועל אחת כמה וכמה אם- למרות חום הקיץ, או דווקא בגללו- מרצדים במוחכם הרהורים אלימים לכאורה-
סימן שאתם- כנראה ובכל הזהירות הנדרשת- נורמלים!
רקוויאם לאלוני חריש
